fbpx

לפני כמה ימים בשיחה אקראית עם מישהי שאני לומד איתה טיפול עלתה השאלה הבאה :
"תגיד, לא נראה לך שמאוחר לי לדבר על קריירה בגיל 32? לא הייתי אמורה לדבר על זה לפני כן?"
"אמורה", שאלתי?
"כן, אמורה. כל הזמן אומרים לי שאני צריכה כבר להיות רצינית."
לאחר כמה שאלות שבהן סיפרה על עבודה זמנית שיש לה ועל עוד דבר או שניים שהיא עושה וכל זה כאשר יש לה תינוק בבית, הבנתי.

ה-אמורה לא קשור אליה בכלל. היא מרגישה טוב איפה שהיא כרגע. היא גם במסלול לימודי והתפתחותי שמאוד מתחבר אליה.
שאלתי אותה – "מה לגביך? מה את חושבת על ה-אמורה ? מאיפה זה בכלל מגיע?"
היא סיפרה שבעבר המסלול שלה כוון לעבודה יותר חומרנית. לעבודה יותר "רצינית", או לפחות כזו שנתפסת ככה בחוץ. היום היא הולכת למקום אחר. יותר רוחני, יותר הומני.

היא מרגישה שהיא במקום הנכון. שלאט לאט זה מבשיל, שהיא מתחילה לדעת מה נכון לה יותר.
אז מה הבעיה? אלה שאומרים. אלה שחשבו שיצא ממנה משהו אחר.
כמה פעמים אני שומע על אנשים שעשו דברים כי אמרו להם. כי ציפו מהם.

היה מרענן לשמוע מישהי שעדיין לא סגורה במאה אחוז אלא רק על כיוון כללי, ועדיין בגדול עומדת על דעתה, רק רוצה חיזוק לעמוד כנגד הקולות האלה.
התשובה שלי אליה היתה, שכאשר היא תהיה בעוד שנה במקום יציב יותר עם אותה החלטה, אחרי לימודים, וככל שתעמיק את המסלול החדש שבחרה, הקולות לאט לאט ילכו ויפסקו.
ולגבי הגיל – בעידן של היום זה לגמרי של גיל של התחלת קריירה. בטח של שינוי קריירה, שהוא לא בהכרח האחרון.
גיל הפרישה הוא מעל גיל 60, ורק ילך ויעלה עם הזמן.
יש לה עוד המון זמן לתקן, לעשות התאמות בדרך.
לחיות, לחוות, לשנות.
להיות, להתבלבל ולדייק.