fbpx

באתי לאימון כמוצא אחרון. התייאשתי מהאפשרות למצא עבודה עם אור.

אני בבית כבר 8 חודשים. כי אני לא אוהבת לעשות שום דבר ולא רוצה סתם לעבוד.

אין לי תקווה שיום אחד אמצא משהו.

ככה התחיל המפגש הראשון שלי עם רננה. בת 30. רק התחילה את החיים וכבר מיואשת ממנו.

עבדתי איתה לאט לאט. עקב בצד אגודל – הצלחה קטנה אחת אחרי השניה.

הצלחות ממש קטנות בהתחלה כמו למצא עבודה שבכלל אפשר לחשוב עליה כאחת שאולי יהיה בה מעט אור.

התחלנו לחפש עבודה עם משהו מעניין – רק כדי שנוכל לדבר עליה במעבדה הקטנה אצלי בקליניקה.

אחר כך כאשר זיהיתי התלהבות ממשהו בודד שהיא אוהבת לעשות זרמנו עם זה.

משם "רק" לשלוח קורות חיים, לא כדי להתקבל אלא רק כדי לתרגל.

כמובן שקיבלה טלפון לראיון. שזה היה השלב הכי מפחיד.

עבודה סביב זה והתקבלה לאודישן – כי זאת הנחיה מול קהל.

כאן העבר שלי ככמדריך מול הרבה אנשים כבר נתן ערך מוסף וחוץ מזה התכוננו אך ורק לאודישן. שוב לא כדי לעבור אלא רק לתרגל. לנסות.

זה היה לפני חודשיים בערך. אקצר ואומר שהתקבלה. מרוצים ממנה.

ההצלחה עזרה לה לעזוב את בית הוריה, לשכור דירה. ולמצא בן זוג. כח זה בחודשיים.

הנה מה שכתבה לי לפני כמה ימים – מפורסם באישורה כמובן

"טוב יש לי משהו לומר.

שלמרות שאתמול היה יום קשה ונוראי בהרבה צורות, הוא גם היה יום עם נקודת אור אחת גדולה.

עשיתי הדרכה בבוקר עם סטודנטים שפגשתי לפני חודש בהדרכה הראשונה שלי בחיים  זה היה מפגש סיכום, אז היו מבחנים תרגולים ועוד טיפה חומר.

סטודנטים שהיו שלי מהפעם הקודמת זכרו אותי, ודי לטובה לפי מה שזה היה נראה.

נכנסתי בלי לקחת כדור הרגעה, אפילו בכיס לא היה לי אחד.

פשוט לא חשבתי על זה איכשהוא.

נכנסתי לכיתה ולא הכנתי נאום פתיחה כי תכלס,הכרנו מלפני חודש.

פחות או יותר התנהל כמו שצריך, לא פחדתי בכלל וגם אם פה ושם עלו הערות שלהם ידעתי להגיב לכל אחת. בסוף היום(אחרי 6 שעות הדרכה בערך) כולם ניגשו להגיד לי תודה. זה א."

בתחילת ההרצאות היא עוד לקחה כדור הרגעה לפני. מההרגל. כדור שעזר לה לפני שהתחלנו בכלל.
אחר כך היא שכחה לקחת…

" כיוון ששמעתי שיש מצוקת מדריכים ויש בעיה עם איזו הדרכה, אז למרות שהרגשתי לא טוב והייתי ממש עייפה ומותשת, הצעתי את עצמי להדרכה נוספת עוד באותו יום אצל חרדיות בבני ברק.

כששם לא היה לי מושג מה יהיו אמצעי ההדרכה, לא ידעתי מי אני מדריכה ובמסגרת מה, ולא ידעתי איזה גודל קבוצה תהיה ואם אני לבד אם עם עוד אחת(רק שהן נשים חרדיות ידעתי).

עד כאן הכל נשמע מלחיץ כזה נכון? לא ממש נלחצתי.

אולי לחץ קטנטן.

בעיקר הייתי עסוקה בראש בלרצות להגיע לסוף כדי להגיע למיטה לישון. חכה יש המשך"

אני קורא את כל זה ומתרגש ברמות- איזה שינוי. וואו!!

"הגעתי להדרכה השניה בבני ברק באיחור שלא היה תלוי בי… נכנסתי לאולם … מקום די לא נקי, מסריח ברמות, מזגן שבקושי מתפקד ואני נכנסת כשהמדריכה השניה באמצע לדבר… מול 50-60 נשים חרדיות מגילאי 17-50.

עם התיקים ככה על הגב, אמרתי לכולם בקול שלום, אני המדריכה השניה …. אנחנו עכשיו נתחלק ל2 קבוצות אז חצי מכן עוברות איתי לצד השני.
מייד התחילו לעבור בנות תוך שאני מדברת כמה רגעים עם המדריכה השניה ומנסה להבין ממנה מה היא כבר אמרה להם ואיפה הכיתה השניה עד שהבנתי שאין עוד כיתה.
המשמעות היא שישבנו כולם בחדר אחד גדול כשכל מה שמפריד בין הקבוצה שלי לשלה הן מחיצות עץ, כלומר בערך כלום.

ואני פותחת מציגה את עצמי בביטחון די קרבי יש לומר ומבינה שאין לי כלום חוץ מאת עצמי, 2 בובות מבוגר וילד כלומר אחת מכל אחת שגם בהם אני צריכה לחלוק עם המדריכה השניה.

למעשה היו שם תנאים כמעט הכי גרועים שיש, כי תוך כדי שאני מדברת אני שומעת את המדריכה השניה מדברת על נושא אחר וכמובן שיש נשים בקהל שמפטפטות , כשבצד שלי הצלחתי פחות או יותר לשמור על שקט יחסי ושליטה בבנות,

בכיתה שלה היו פטפטניות וכל כמה דק ביקשתי מהם(מהקבוצה השניה) להרגיע את הווליום.

היו לי 5 שעות רשמיות להדריך, כשמתוכן איחרתי בלפחות 35 דק,בנוסף הבנתי מהתלונות והמרמורים במקום שנאמר להן שנצא בשעה אחרת מה שגם קיצר לי את ההדרכה לכמעט חצי מהזמן גם תנאי הדרכה מחפירים וגם כשאני כבר מותשת אחרי יום הדרכה קשה.

הקטע ההזוי שלמרות כל התנאים המקדימים האישיים שלי, והתנאים במקום וכל מה שקרה אתמול בכללי, נכנסתי לשם כאילו אני רסר בצבא והן כולם הבינו שכדאי להן מאוד להקשיב לי.

הרגשתי כאילו אני סופסוף מרגישה שאני עושה את מה שחשבתי אי פעם שאני אמורה לעשות.

התרגלתי ככ הרבה שנים לחיות בפחד מהצל שלעצמי, בחוסר ביטחון-או ביטחון נמוך, הערכה עצמית נמוכה, בחרדה, בעצב ובעיקר תסכול מתמשכים, שגרמו לי להרגיש כמו אפס בערך.
כאילו אף הישג שלי לא שווה כי אי שם מאחורי המעשים שאני עושה כל יום כמעט כל הזמן יש פחד.

פחד ומעצור ודאגה ורעד שהוא מנטלי ומוחשי כאחד.

כבר כמעט הגעתי לייאוש והבנה שלמעשה אני לעולם לא אגיע למקום הזה שבו אני מרגישה שאני צריכה להיות, שלעולם אני אמשיך להסתובב מתוסכלת ומאמינה כנראה אמונת שווא שאני אמורה לעשות דברים אחרת.

פקפקתי בעצמי כל כך שעמדתי לוותר על הכל ולגזור על עצמי דיכאון בלתי נגמר. פשרה עצומה.

מי היה מאמין שאחרי כל הגיהנום-כן, גהנום רגשי שהייתי בו, ואחרי כל הדברים שעברתי שעל חלקם אני אפילו לא בטוחה שאתה יודע וסביר להניח שאתה כנראה לא

אני פשוט בהלם שאני יכולה להיכנס לחדר גם בלי כדור הרגעה ולדבר.

אני המדריכה.

אני הפארמדיקית.

אני היא. אני אני.

אמנם אני לא נמצאת ביעד הסופי, אפילו לא קרובה מאוד אליו, אבל אני כן יותר קרובה אליו משהייתי אי פעם ורק בגלל סיבה אחת."

הצלחתי לשבור את הפחד

יש לך פחד לשבור?

לשיחת ייעוץ והכוונה חינם

http://ways.vp4.me/ways

 

Open chat